החלטה בתיק ת"א 21739-03-13

1.         בקשת הנתבע להבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין שניתנה בעניינו, והמהווה בסיס לתביעה שהגישה התובעת.

2.         התובעת הגישה כתב תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה ממעשה מגונה שהנתבע ביצע בה. בגין אותו מעשה, הוגש כתב אישום נגד הנתבע, הנתבע הורשע לפי הודאתו, ונגזרו עליו 16 חודשי מאסר.

טענות הצדדים

3.         הנתבע טען, כי כתב התביעה התבסס על ממצאים מגזר הדין החלוט שניתן כנגד הנתבע, אף שסעיף 42 א' לפקודת הראיות מתייחס לממצאים ולמסקנות בהכרעת הדין. בנוסף, טען כי הודאתו באישום במסגרת ההליך הפלילי, ועסקת הטיעון שחתם, נעשתה ככורח מציאות, ולא מתוך הכרה באחריות. הנתבע טען כי היה שרוי במצב נפשי קשה עקב מותו של חבר קרוב, ועקב אירוע במהלכו הותקף על ידי בני נוער. בנוסף, הנתבע טען כי כתב האישום מושא התובענה נפל עליו כרעם ביום בהיר, בנסיבות משפחתיות קשות. הנתבע היה מעונין "לשים מאחוריו" את הסיפור, ועל כן הודה, בלב שאינו שלם, אף שהודאתו רחוקה "שנות אור" (כטענתו) ממה שאירע בפועל בינו לבין התובעת.

4.         התובעת התנגדה לבקשה. התובעת הפנתה לפסיקה לפיה אין בעובדה שההרשעה התבססה על הודאה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. כן הפנתה לפסיקה לפיה הבאת ראיות לסתור תתאפשר במקום בו הדבר נדרש כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת בעליל או עיוות דין. במקרה זה, לטענת התובעת, כל הנסיבות שציין הנתבע אינן עומדות בתנאי הפסיקה. התובעת ציינה כי היא מתייחסת להודאה לפי כתב האישום המתוקן.

דיון

5.         בפתח הדברים אציין כי לבקשת הנתבע לא צורף תצהיר, על המשתמע מכך לנושא העובדות שנכללו בה.

            עם זאת, גם לו צורף תצהיר, אין הטענות בבקשה עומדות באמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין הבאת ראיות לסתור הכרעת דין פלילית.

6.         עיינתי בכתב התביעה המתוקן, ואני מוצאת שהוא מתייחס להכרעת הדין מושא גזר הדין, כמצוות סעיף 42 א' לפקודת הראיות. בנוסף, לפי בקשתה של התובעת הכרעת הדין וכתב האישום המתוקן שבו הודה הנתבע, צורפו לתיק בית המשפט. הנאשם הודה בביצוע מעשה מגונה בתובעת, כמפורט בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בעובדות אלו. בכך, קיימת לתובעת תשתית משפטית לסמוך תביעתה על סעיף 42 א' לפקודת הראיות.

7.         הדין עם ב"כ התובעת הן באשר לנושא ההודאה והן באשר לנסיבות שבהן תותר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42 ג' לפקודת הראיות.

            זה מכבר נקבע, כי לא בנקל תינתן לבעל דין רשות לסתור את הכרעת הדין, שאם לא כן, תסוכל מטרתו של סעיף 42 א' לפקודת הראיות  (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן, פ"מ כט(1) 208 (1974).

            לפי לשונו של סעיף 42 ג' לפקודת הראיות, וכך גם לפי הפסיקה, ההיתר להבאת ראיות לסתור יהיה רק במקרה שבו אי מתן ההיתר יוביל לתוצאה בלתי צודקת בעליל או קיפוח קשה של הנתבע בהגנתו  (ת"א (חי') 666/83 רות בצר נ' נדב בצר, פ"מ תשמ"ו(1) 249 (1986)). " הבאת ראיות לסתור, לפי סע' 42 ג לפקודת הראיות, תורשה רק מקום שנמנע מן הנאשם, באופן אובייקטיבי, להביא ראיה שעומדת לזכותו, או מקום שראיותיו של הנאשם כל כך חזקות, שהכרעת הדין הפלילית אינה מתיישבת עמן".

8.         במקרה דנן, לא הוצג כל טיעון העומד בדרישות של הפסיקה.

            הנתבע בחר להודות בהליך הפלילי. שיקוליו באשר להודאה אינם רלבנטיים.

            לפי הפסיקה, גם הרשעה לפי הודאה נכנסת לגדרו של סעיף 42 א' לפקודת הראיות (ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט, פ"ד מא(4) 327 (5.11.87)). קביעה אחרת תרוקן מכל משמעות את סעיף 42 א' הנ"ל (ת.א. (חי') 565/03 ראובן בן ציון נ' חזן דוד (25.1.2007). זאת ועוד, דווקא להודאה כוח מכריע, כהודאת בעל דין, להוכחת המיוחס למודה.

            מצבו הנפשי הרעוע של הנתבע אותה עת, ככל שהיה (דבר שלא הוכח) אינו רלבנטי. בהליך הפלילי לא עלה נושא נפשי, ואין כל מקום להעלותו כיום. אף איני רואה כיצד מצב נפשי זה רלבנטי לביצוען של העבירות מושא כתב האישום המתוקן.

            השיקולים שעשה הנתבע ביחס לכדאיות ההודאה, והעובדה שתקוותו לעונש מאסר בעבודות שירות התבדתה, אף הם אינם רלבנטיים, זאת נוכח הפסיקה שהובאה לעיל.

9.         לפיכך, הבקשה נדחית.

            הנתבע יישא בהוצאות התובעת בגין בקשה זו בסך כולל של 1,500 ש"ח.